פסק-דין בתיק ע"א 9402/06

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' ברקלי), בת"א 4820/02, מיום 4.6.06.

בבית משפט השלום הגישה המערערת תביעה לתשלום סך של 98,700 ש"ח כפיצוי בגין מניעת שימוש והנאה ממקרקעין. בין הצדדים התנהלו מספר הליכים בנוגע לזכויותיהם בחלקות 19 ו-20 בגוש 29995 (להלן - "החלקות"), ובהם ת"א 4172/95, בבית משפט השלום בירושלים, בו נתבע המשיב על ידי המערערת לסלק את ידו מן החלקות ולהימנע מלהפריע למערערת או לנציגיה להשתמש בחלקות. בית המשפט באותו הליך (כב' השופט א' רומנוב) פסק, לצורך ההליך שבפניו, כי המערערת היא אחד הבעלים של החלקות וכי למשיב אין כל זכות בהן. בית המשפט קיבל את התביעה ואסר על המשיב, במישרין או בעקיפין, להפריע למערערת או לנציגיה להשתמש או להחזיק בחלקות. פסק הדין בת"א 4172/95 ניתן ביום 12.8.01, ועל יסודו הוגשה התביעה לתשלום פיצויים, מושא הערעור שבפנינו. המערערת טענה, כי על המשיב לפצותה בגין השימוש שעשה בחלקות וכן על כך שמנע ממנה להשתמש במקרקעין, כל זאת במשך שבע השנים שקדמו להגשת התביעה.

בית משפט קמא פסק, כי קביעתו של בית משפט השלום בת"א 4172/95 הנ"ל, כי המערערת היא אחד הבעלים של החלקות וכי למשיב אין כל זכות בהן, מהווה פלוגתא פסוקה, אשר אין לשוב אליה פעם נוספת בהליך הנוכחי. זאת, על יסוד הוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 והכלל, כי כאשר שאלה מוכרעת בדרך אגב כעניין שבגררה במסגרת הסמכות האינצדנטלית של בית משפט, תחייב קביעתו של בית המשפט כל בית משפט אחר אשר אותה שאלה תתעורר בפניו, אלא אם כן המדובר בבית המשפט שלו סמכות ייחודית לדון באותו עניין. בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי על אף שהמערערת לא ביקשה במסגרת ת"א 4172/95 הנ"ל לפצל את סעדיה, אין בכך כדי לחסום בפניה את האפשרות לתבוע פיצויים במגבלות תקופת ההתיישנות, שכן שבע השנים בגינן נתבעו הפיצויים מתייחסות לתקופה שלאחר הגשת כתב התביעה בת"א 4172/95. לגבי תקופה "מאוחרת" זו, לא נדרשה המערערת לבקש היתר לפיצול סעדים.

לגופו של עניין, קבע בית משפט קמא כממצא עובדתי, כי המשיב לא מנע מן המערערת לעשות שימוש במקרקעין במשך התקופה הנתבעת (סעיף 29 לפסק הדין), ולכן דחה את התביעה לתשלום פיצויים בגין מניעת שימוש. אשר לתביעה שעניינה דמי שימוש ראויים, קבע בית משפט קמא כי המשיב השתמש והחזיק רק בחלקה 20 וחייב אותו לשלם למערערת פיצוי בגין שימוש זה בסכום של 3,500 ש"ח לשנה, כפול 7 שנים, ובסך הכל סכום של 24,500 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. בית המשפט הוסיף, כי בקביעת סכום דמי השימוש הראויים הביא בחשבון את מצב החלקות כשטח שאינו בנוי, אינו מעובד, אינו נגיש, אשר שימש מטע זיתים.

המערערת מלינה בפנינו על אי פסיקת פיצויים בגין מניעת השימוש בחלקות וכן בגין אי פסיקת דמי שימוש עבור חלקה 19, ואילו המשיב מלין במסגרת הערעור שכנגד על הממצא כי החזיק באופן אישי בחלקה 20 והוא חייב בתשלום דמי שימוש בגינה.

אשר לערעורה של המערערת, לא מצאנו מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא כי המשיב לא מנע מן המערערת לעשות שימוש בחלקות. קביעה זו נסמכת על הראיות שבאו לפני בית משפט קמא, ואין מקום להתערב בה.

בכל הנוגע לחיוב בדמי שימוש בגין חלקה 19, אנו סבורים כי לא היה מקום להבחין בין שתי החלקות מבחינת החזקתו של המשיב ושימושו בהן. הטעם לכך הוא, כי המשיב עצמו לא הבחין בין שתי החלקות, בכל הנוגע להחזקה ולשימוש, כעולה מכתב ההגנה ומן התצהיר שהגיש בת"א 4172/95. באותו הליך טען המשיב, כי הוא מחזיק ומשתמש בשתי החלקות ולא ערך כל הבחנה ביניהן. גם בהליך מושא הערעורים שבפנינו לא הבחין המשיב בין שתי החלקות, אף כי טען כי שימושו בשתי החלקות היה במסגרת תפקידו כמותוואלי. בית משפט קמא דחה את הטענה, כי המשיב החזיק בחלקות כממונה על הקדש, שכן טענה זו סתרה את טענת ההגנה שהעלה המשיב בת"א 4172/95, כי החזיק בחלקות כבעלים של המקרקעין. בית משפט קמא קבע, כי המשיב מנוע מלהעלות טענה עובדתית חלופית בהליך הנוכחי. המסקנה היא, אפוא, כי המשיב החזיק בשתי החלקות והוא חייב בתשלום דמי שימוש למערערת עבור שתיהן.

אשר לגובה דמי השימוש, מאחר שמדובר בשתי חלקות זהות בגודלן, אנו סבורים כי יש מקום להכפיל את החיוב שנקבע בבית משפט קמא כדמי שימוש בגין חלקה 20. נתנו דעתנו לטענת ב"כ המערערת, כי שיעור בעלותה בחלקה 19 גבוה משיעור בעלותה בחלקה 20, ויש להביא נתון זה בחשבון בקביעת גובה דמי השימוש. בית משפט קמא לא ראה להביא בחשבון את שיעור בעלותה של המערערת בחלקה 20 בקביעת גובה החיוב בדמי שימוש, והסכום נקבע על יסוד משתנים אחרים, כפי שהובא לעיל. בנסיבות אלה, לא מצאנו לנכון לשקלל את שיעור הבעלות בקביעת גובה דמי השימוש בחלקה 19.

המערערת מלינה על כך, שבית משפט קמא לא קיבל את חוות הדעת של השמאי מטעמה בנוגע לדמי השימוש הראויים, במיוחד מקום שהמשיב לא העמיד חוות דעת נגדית מטעמו. לא מצאנו ממש בנימוק ערעור זה. הכלל הוא, כי קביעת שיעור הפיצויים מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט, ואין הוא מחוייב לקבל את חוות דעתם של המומחים מטעם הצדדים (ראו: ע"א 821/88 א. לוי קבלני בניין בע"מ נ' שמי את סמי אבו חמוד, פ"ד מד(2) 771, 775-776 (1990)). בענייננו, התייחסה חוות הדעת שהוגשה מטעם המערערת בעיקר לנושא השימוש האפשרי בחלקות על ידה. נושא זה חדל להיות רלוונטי משנקבע, כי המערערת אינה זכאית לפיצוי בגין מניעת שימוש, אלא אך לדמי שימוש ראויים בגין השימוש שעשה המשיב בחלקות.

אשר לערעור שכנגד, תוקף המשיב בעיקר את הממצא העובדתי בנושא החזקתו במקרקעין באופן אישי ולא כממונה על הקדש. לא מצאנו להתערב בממצא שקבעה הערכאה הראשונה בעניין זה, מטעמיו של בית משפט קמא. המשיב בחר לטעון במסגרת ת"א 4172/95, כי הוא הבעלים של החלקות והמחזיק בהן, ולא הפנה לכל הקדש שהוא. המשיב מנוע מלהתכחש לגרסה זו, ואין להתיר לו לטעון טענות הסותרות אותה, וזאת גם מכוח הכלל בדבר השתק שיפוטי (ראו: רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625 (2005)).

התוצאה היא, אפוא, כי ערעורה של המערערת בכל הנוגע לחיוב המשיב בדמי שימוש ראויים בגין חלקה 19 מתקבל, ובנוסף לחיוב שהוטל על המשיב בפסק דינה של הערכאה הראשונה, ישלם המשיב למערערת סכום נוסף של 24,500 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. הערעור שכנגד שהגיש המשיב נדחה.

המשיב ישא בשכר טרחת ב"כ המערערת בגין הערעור והערעור שכנגד בסכום של 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

הפיקדון יושב למערערת באמצעות בא כוחה.

המזכירות תשלח עותק מפסק-הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ג' באדר תשס"ז (21 בפברואר 2007), בהעדר הצדדים.